האקלים הולך ומתלהט, ורוח בלהות מהלכת על פני הר הצופים. הימים הם ימי משבר בארץ ובניכר, וסטודנטיות בפקולטות למדעי הרוח בכל רחבי הפלנטה מוחות את מצחיהן הנוטפים אגלי-זיעה. אין זה מקרה – הרי זוהי רוח הבלהות של "משבר מדעי הרוח" שמגירה את זיעתן. ביטוי זה יעלה על גבי הדפים הללו רק פעם אחת נוספת, אבל הקורא הזהיר יתחקה אחר סממניו לאורכם ולרוחבם. למשברים יש פתרונות, ולתכניות מצטיינים במדעי הרוח יש סטודנטים. כשהתראינו עם חברינו לספסל הלימודים בפעם הראשונה, בזום נוסח קורונה, פרופ' זמיר הציע לנו להסתכל על הריבוע מימיננו והריבוע משמאלנו, כי כבר יצאו בעבר זוגות נשואים מהתכנית. נשואים לא נצא מפה, אבל נִקְשַׁר בינינו קשר לא פחות קדוש: הקהילה הלומדת. מיד אחר-כך הציע לנו צחי (כי אנו אמירים שברוח, ואין סטודנט ופרופסור בישוע המשיח) לחוות את לימודי תקופת הסגר כמו נזירים ימי-ביניימים, שסגרו עצמם בתוך קירות המנזר כדי ללמוד בשקט. ובכן, בחלוף המגפה גילינו שנמאס לנו להמתין. רומזים לנו שיש טכסט אחר. הביאוהו לכאן ונדעהו ונדבר גלויות: יש, או אין?

התמזל מזלנו להיקלע לקרן-זווית (יש שיאמרו למגדל שן) ובה יש לנו מסגרת, יש שיאמרו אפילו קהילה (כמו שאומרים ביידיש: קרומע אָבער נאָך אַ מומע).^[1] באמירים אנחנו יכולים לברר את המציאות שסביבנו במבט חודר ורענן, ומתוך כך לגבש, או לפחות לחדד, זהות קולקטיבית שעל בסיסה אנו יכולים לפעול. שיחות מסדרון, שברי-משפטים המושלכים מעבר לגב במועדון, בדשא-רוח ואפילו – שומו שמיים! – בשיעורים, כל אלה נחוצים לטיפוח הפרדס שממנו נקטפו הביכורים שאנו מביאים לפניכם היום לא פחות מהעיון בכתביהם של עשירי ועניי הרוח.

לאורך תקופת העבודה תלונה טורדנית אחת, שלא לומר ציניקנית ומזיקה, נשמעה באוזנינו, הנהרגים באוהלה של תורה: אין נושא לגיליון?! תלמידות חכמים, אמרו לנו אתן - וכי לתכנית אמירים יש נושא? ואף על פי כן, שלא לומר על אפנו ועל חמתנו, התעקשו להבליח מקַלַּחַת ההגשות קווים מנחים, תֵּמוֹת מלכדות, משל היינו סטודנטיות שמחויבות לקחת את אותם השיעורים וכור מחצבתן תחום על פי רוב בין שכונת תלפיות לרעננה. בהדרגה הלך והתחוור כי את מנוחת הכלל טורדים העניינים השגורים על סדר-יומם של מי שעולמם עשוי מילים. עניינים אלה נוגעים בסדקים ובשברים שבין עולם האינטלקט לבין מציאות חיינו, שבין הכוח הבורא של יצירה לכוחה הכופה, שבין הגוף לבין המילים שמתארות אותו; האם יש דרך לגשר עליהם? האם למילים ולרעיונות שנזרקים לחלל המועדון או בעבודה להגשה יש משמעות, השפעה או תוקף מחוץ להם? מתוך תקווה ואמונה צנועה שכן - אנו מגישות לכם ולכן גיליון זה, שבו מאוגדים טקסטים מגוונים המנסים להציע דרכים שונות לעשות זאת: לצאת החוצה, להיכנס פנימה, לחקור את החלל ואת הגבול שבין הפנים לחוץ, לטלטל את המחיצות שביניהם.

החלק הראשון בגיליון נוגע בנו כקהילה אקדמית ובמשברים שאיתם קהילה כזו מתמודדת: על מה היא מבססת את הידע שלה? האם אנו חיות בשלום עם ההיררכיות המעצבות אותה, עם המטרות המובילות את דרכה, עם יחסי הגומלין שבינה לבין העולם שבו היא פועלת ואותו היא חוקרת? החלק השני מתמקד בקונפליקטים וביחסי הכוח הגלומיםבמפגש בין מי שאינם חולקים את אותה עמדת יסוד – החל במפגש שבין תרבויות שלמות וכלה במבט שבין שני אנשים. החלק השלישי "נכנס פנימה" ומתחקה אחר המתחים שחווה היחיד בנסותו להתמודד עם גופו, עם רגשותיו, עם מחשבותיו ועם סביבתו באמצעות שפה ומילים.

אולי תאמרו: כל זה טוב ויפה, אך לא מכאן תבוא הישועה. לאמיתו של דבר, לא נוכל להבטיח לכם דבר כזה – אחרי ככלות הכל, אנחנו לא יותר ממהפכנים על מלגה. אבל לכל הפחות מובטח לכם שהדברים המופיעים בגיליון זה נכתבו מתוך דחף אמיתי, בוער, להיענות לקריאה שעולה מלימודינו: לקרוא, לחשוב ולכתוב – ואולי, מתוך כך, לשנות את הכיוון שבו נושבת הרוח.

שלכם ושלכן,

אדם, יובל, מאיה, מיכל וסתו