הגענו לפריז אחרי נחיתה בריגה, בירת לטביה, ושבע שעות קונקשן. היום התחיל בטיסה בשש בבוקר, כלומר שכבר בשלוש נפגשנו כולנו בשדה, עייפות מטושטשות. עם זאת, קשה לתאר את הציפיה שמילאה אותנו, במטוס, בהמתנה למזוודות, ביציאה אל שלושת המיניבוסים והמונית שחיכו לאסוף אותנו לאכסניה. כל כך הרבה נכתב על פריז, ואף פעם לא מספיק. שמות התואר שתיארו אותה נעים ממפוארת, נוצצת, מרהיבה עד לביבית, מושתנת, מטונפת. בחמישה ימים היה עלינו להצליח להתרשם מכל גווניה, לנשום אותה לקרבנו ולצאת עם מחשבה, רעיון, תפיסה, כפי שמצופה מכמעט בוגרות תוכנית אמירים, מי שהצליחו להגיע בעור שיניהן לרגע שיא השיאים של התוכנית, השבוע שאמור לא לסכם רק את קורס "פריז: אורבניזם, צרכנות ומודרניות" אלא את כל המסלול בו זחלנו והתגוששנו בשלושת השנים האחרונות, מינוף של טקסטים, חוויות ומחשבות.

כשחזרנו ופגשתי את ראש אמירים הקודם, פרופסור צחי זמיר במסדרון, הוא נחרד לשמוע שלא קנינו בסוף הטיול מתנה למרצים שליוו אותנו והנחו אותנו לאורך השבוע. "את יודעת כמה זמן חושבים על הקורס הזה" שאל "הרבה מלפני שהתחלתם את לימודכם באוניברסיטה". ואכן, תכנון הטיול היה מלאכת מחשבת. הוכחה לחשיבותה ולנחיצותה של הסדנה המסכמת והעברתה בחוצות רחוקות. מהגבוה לנמוך ביותר, הטיול הצליח לגעת בכל, לגלם ולהגשים את מה שנלמד בכיתה. בשלוש שנים בלימודינו את תכנית אמירים, קורסים רבים שלמדנו עסקו בצרפת ופריז בפרט, ביניהם קורס עם ד"ר נועם גל על צילום והגות בפריז, עם פרופ' משה סלוחובסקי על העצמי הסובייקט בהגות הצרפתית ועם פרופ' יואב רינון על ספרות בצרפת, מרציונליזם לריאליזם. רבות מאיתנו למדו צרפתית שנתיים או יותר והתרגשו לנסות לגמגם את דרכם מול גבתם הזקורה של הצרפתים.

גבוה ונמוך

עוטות על עצמנו פני flaneur, את הבוקר הראשון התחלנו באחד מסמליה הגדולים של העיר, כנסיית הנוטרדאם. הכנסייה, מאז השריפה הגדולה ב-2019 עטופה בפיגומים. למדנו על ההיסטוריית מרובת השריפות של פריז, שעיצבה שוב ושוב את פני העיר, כילתה אותה וגרמה להתחדשותה הלא נגמרת. פרופ' גל ונטורה סיפרה שאת ראשי הפסלים שמקיפים את הכנסייה כרתו במהלך המהפכה, ולאחריה שיקמו והחזירו את הראשים למקומם באקט רסטורטיבי, תהליך שיחזורי שכבר איבד מתהילתו. אם עריפת הראשים הייתה מתרחשת יותר לאחרונה, היה מתבקש לשמר את ההיסטוריה, להראות את פגמיה, לזכור את הנעשה הראשוני, אך גם את מה שנלווה לו, שהתגלגל אחריו ומרכיב את השבור והפגום. ליד הנוטרדאם, ניצב הוטל דיו, ששימש כבית למשוגעות, לעניים, לחולים, לנשים בזנות, ליתומות, לחסרי בית, לאלמנות ולכל שולי העיר. לידו העלינו את מישל פוקו ,כמי שעלה כמעט בכל קורס, ובהרגלו שלו להפנות זרקור ולבצע גנאולוגיה לכל מה שנדחק לשוליים, הוסתר, הוגבל והודחק על ידי התרבות המערבית־אירופית, ביניהם כל סוגי האנשים ששהו בהוטל דיו. 

בטיול רבות הלכנו על קו התפר בין בין המרכז הנוצץ, העשיר והמוכר, לבין השוליים הזנוחים, הדחוקים, המוסתרים והמוצנעים. הסתובבנו במארה, רובע שפעם קלט לתוכו את כל שולי החברה ועכשיו מנוקד בהמון חנויות בוטיק מהודקות. הרהרנו באוסמן ובמהפכה האוסמאנית, ולא בפעם האחרונה בשבוע זה, ששינתה לחלוטין את נופי העיר בהם התהלכנו. ביום השני, הגענו לרובע הראשון היוקרתי, עם בניין האופרה המפורסם שהיה מכוסה לחלוטין בכרזה של אחת מחנויות הפאר שהקיפו אותו, והסתובבנו בשדרות המובילות אליו, עמוסות לעייפה בחנויות מפונפנות. לא פסחנו על גלריה לפיאט, שנפתחה ב-1893 והפכה מהר מאוד למוקד עלייה לרגל, וכללה את חנות הכולבו הראשונה. בשיעורים בכיתה דיברנו על המהפכה האופנתית שהובילה פריז, עם prêt-à-porterוהיותה מוקד עלייה לרגל לכל, מנשות החברה הגבוהה לפשוטות יותר. מחר כבר לא נזכה להלך בין העושר הזה, מסר והזהיר אותנו פרופסור משה סלוחובסקי. מחר כבר נרחיק למחוזות אחרים.

ויום המחר אכן הגיע. לאחר ביקור גשום בפר לשז, הגענו לבלוויל. שמענו על ההיסטוריה של המהגרים באזור, על שינויים דמוגרפיים, על התגוששויות תרבותיות. דולב הניח JBL על האספלט, והקשבנו לקולה של אדית פיאף, ממלא את שכונתה הישנה, אנשים שממהרים לעבודתם חצו את המעגל הקטן שיצרנו. משם המשכנו לברבז, שם שמענו על המחתרת בימי מלחמת העולם השנייה, אליה כל כך הרבה בימים הבתר־מלחמתיים התרברבו כי השתייכו, אך בפועל מנתה מעטי מעטים. אכלנו ברחובות הקטנים אוכל הודי, בכמה מקומות נפרדים כי כן שום מקום לא יכל להכיל את כולנו ביחד, על אף שניסינו לפרקים. הגענו ל-Orsay, מוזיאון בעל חלל ענקי שהיה תחנת רכבת והוסב למוזיאון, מקום שפעם כיתתו רגליהם בו פועלים, והיום הוא בית לעבודותיהם של אמנים כואן גוך, דגה, מונה, ועוד טובים ורבים.

ביום האחרון הגענו לסמלה המפוקפק של העיר, ספק שנוא ספק נוצץ, מגדל האייפל. הבטנו עליו, גבוה, אפור, פלדתי. האווירה הייתה מנוקדת ברגשות עגמומיים, לקראת סוף הסדנה, שמסמנת את סופם של דברים נוספים. צפינו בבניין יפהפה, עם היסטוריה מפוארת ושמענו על תולדותיו של נפוליאון, גדול המצביעים בצרפת. לסיום הסדנה, ביקרנו במוזיאון הביוב, ושמענו הרצאה נלהבת על הצינורות והתעלות במעבי אדמת פריז. נמוך נמוך, גבוהה גבוהה.

אמנות ומוזיאונים

"תפקיד האמנות הוא לבטא, בהתאם לטבעם של האמצעים העומדים לרשותו, את החברה שיצרה אותה [..] חברה היא למעשה הוויה מוסרית שלא מכירה עצמה ישירות, וכדי לפתח מודעות למציאות צריכה להחצין את עצמה [...] לראות את עצמה במבט כללי [...] כל עידן מכיר את עצמו דרך המעשים שהוא השיג: מעשים פוליטיים, ספרותיים, מדעיים, תעשיתיים, אמנותיים [...] כתוצאה, ציור אינו מושג מופשט, המורם מעל ההיסטוריה, זר לחיות האנושית, למהפכות, לרעיונות ולמנהגים, הוא חלק ממודעות חברתית [...] לפיכך עליו לעקוב אחר החברה צעד צעד כדי להעיד על השינויים המתרחשים בה" כתב ז'ול קסטניירי, מבקר אומנות ב-1863. 

את הלובר ראינו מבחוץ, ללא יומרה להספיק בשעות את כל מה שמכיל המקום. לאורסיי נכנסנו, חופשיות להסתובב. רבות בחרנו להזדנב אחרי פרופ' ונטורה, ולשמוע מה לה יש להגיד על התמונות השונות. זכינו להסתכל על יצוגים אוריינטליסטיים אצל דלקרואה, נטורליזם עם קורו, ריאליזם נשכני עם חוצבי האבנים של קורבט, שיקוף התמורות ההיסטוריות והקשר הדו כיווני בין האומנות לבין ההשתלשלות האנושית, צפינו בזריחה אימפרסיוניסטית של מונה ובהפצעתו של המודרני.

ביקרנו גם באחד המוזיאונים האהובים על פרופסור סלוחובוסקי וונטורה, הקרנוולה. מוזיאון היסטורי, עמוס בחפצים, כרזות, שלטים ומפות. קיבלנו טעימה ממשית ממה שהיה ועבר, בסלון בו בילתה מרי אנטואנט את ימיה האחרונים, בחדרי מגורים מרוהטים באותם רהיטים כמו אז, בהם יכלנו לדמיין את שיחות הסלון, למקם את התרחשותם של הדמויות מאבא גוריו, את חלומה של מאדאם בובארי. ללהיט המוזיאון הוכתרו זוג עגילי גיליוטינה מימי המהפכה הצרפתית. 

חוויה מבלבלת, לצאת מתערוכות ממוגדרות, ממוסגרות ומוסברות לרחובותיה של העיר, שמצריכים לא פחות תשומת לב והתבוננות. הליכה ברחובות גם היא משולה לחוויה אובזרבטיבית שמצריכה ריכוז והתמקדות במיני פרטים, שמרנינה, משמחת ומפעימה לעיתים. העצירות המזדמנות שלנו ברחבי העיר, והיות כל מקום מיקום פוטנציאלי להרצאה של אחת מאיתנו וללמידה הפכו את רחובות ופסאג'י פריז כולה לאתר כמעט מלאכותי, כמעט לא יום־יומי שדורש קשב שהשגרה כמעט לא זכאית לה. 

בליל האחרון ישבנו ליד הקנאל עם יינות צרפתיים. היה מעט שפוף, לנוכח השיבה וסיום הסיומת. לרלרנו וריכלנו, עישנו וקיטרנו. היה מהמם לחשוב שהשבוע הזה, לו חיכינו רק קצת פחות משלוש שנים, הגיע לסיומו. והוא אכן היה לכל אורכו, עבודה מאומצת, שזורה, צפופה, שעמדה במשימתה. בדרך חזרה להוסטל לאריזות אחרונות עברנו ליד בר מנגן. נכנסנו, ורקדנו. פריז לא איכזבה ולו לרגע, והצליחה להעניק אפילו סיום קליימטי.