אחרי שנתיים של התעמקות באימפריה העות'מאנית משלל זוויות היסטוריות, היסטוריוגרפיות, תרבותיות ואפילו אדריכליות, ואחרי סמסטר של למידה על סלוניקי בפרט, הגיעו שלוש שנות לימודינו לשיא בסיור בן חמישה ימים בסלוניקי. אמנם היעד המקורי שלנו היה אמור להיות איסטנבול, אבל במלחמה כמו במלחמה - הלכנו לישון עם תורכיה וקמנו עם יוון. יאמאס! זה דונר וזה גירוס, לא נורא.
יום ראשון - הגעה, המגדל הלבן, מנזר ולאטאדון, ידי קולה
יצאנו לדרך מטרמינל 1, בשעה שאפילו עמית לא ער בה, כשבדיעבד גילינו כי חמקנו ממש בקושי ממתקפה חותית. אייל כמו אייל, לא חשב שיש משהו שנעדיף לעשות אחרי לילה לבן מאשר לבקר במגדל הלבן, ולפני שהספקנו לומר 'ידיקולה' או, רחמנא לצלן, לישון שנ"צ קל באוטובוס - הסיור התחיל. במקביל הכרנו את יבגניה, מדריכת הטיולים היווניה שידעה תמיד כיצד למשוך את תשומת ליבנו בעזרת שלט A4 שכתוב עליו AMIRIM, או קריאת "הלו!" נמרצת המלווה במחיאות כפיים. בעוד שליבגניה היה מאוד חשוב לשתף אותנו בהוד ובהדר של תקופת השלטון הביזנטי בסלוניקי, לאייל היו רעיונות אחרים, ובצדק. בכל הזדמנות הוא דאג להשלים לנו את התמונה ההיסטורית על מנת שנתוודע לקונטקסט העות'מאני שהיוונים מתעקשים, מסיבותיהם, להתכחש אליו עד כמה שאפשר.
ואכן, כבר בתחנה הראשונה של הסיור, המגדל הלבן, נוכחנו לגלות את המאבק הנרטיבי שילווה את הסיור כולו. המגדל, שנבנה כמבצר בתקופת השלטון העות'מאני, שימש עם השנים גם ככלא. היום המגדל בעיקר מתפקד כמוזיאון ואטרקציה תיירותית. דרך הסיור בו, הכרנו את דמותם של הקלפטים, שודדים שהפכו לגיבורי תרבות, ושמענו על הקהילות השונות שהגיעו ויצאו מסלוניקי לאורך השנים והשלטונות השונים בה. לאחר התאווררות קצרה בגג המגדל המרשים, נסענו למנזר ולאטאדון, בו שמענו על כך שאנשי הכנסייה סייעו לעות'מאנים להיכנס לעיר ולכן כנסייתם חמקה מהמרתה למסגד, מגמה שרווחה בקרב מבני הדת בעיר עם הכיבוש העות'מאני בה. את הכנסייה עיטרו, בהתאם, איורים מרשימים, רבים ומפורטים שעיטרו את הכנסייה, ביניהם עיטור הגג שהציג את ישו כשליט העולם, בהתאם לקונבנציה, מוקף בהילה עגולה סביבו - ייצוג אומנותי של קדוש שהלך לעולמו. מעבר לכנסייה המרשימה, זכינו לראות חגיגת הטבלה יוונית אורתודוקסית 'לפי הספר', ואפילו רבבות טווסים וציפורים אקזוטיות - סמל כלל-דתי לשפע, מסתבר.
מהמנזר עלינו ברגל אל האקרופוליס, העיר העליונה, אחד המקומות הבודדים שלא נפגעו בשריפה הגדולה של העיר ב-1917. בסיור באיזור זה יכולנו לראות את השוני בין הבנייה בו, לבנייה ב'עיר התחתית': השריפה, אפשרה את הבנייה המחודשת של העיר בשדרות רחבות וארוכות ולפי צורות גיאומטריות, ובהתאם הבנייה באזור האקרופוליס התאפיינה בסגנון התכנון העירוני של העיר לפני השריפה - צפוף ומרובה סמטאות צרות. מהאקרופוליס השקפנו אל העיר, וראינו ממרחק את המגדל הלבן שזה עתה עזבנו נושק למי הים התיכון. התחנה הבאה, בתחומי העיר העילית, הייתה ה"ידי קולה" - מבצר שהפך לבית כלא בשנות ה-90 של המאה ה-19, וכיום משמש כמוזיאון. השם "ידי קולה" ניתן למבצר עם בוא השלטון העות'מאני, ולמשך תקופה הוא גם שימש מקום מושבם המרכזי והאסטרטגי של חיל המשמר העות'מאני. בעוד שהמבצר נועד במקור להגן על מי שנמצאו בגבולותיו, כשהפך לכלא שינה את ייעודו להגנה על אנשי ה'בחוץ', מפני השוכנים 'בפנים', באמצעות הגבלת תנועתם של האסירים. הסתובבנו בין תאי הכלא, ואף נכנסנו לתאי הצינוק. אחרי יום גדוש מאוד, ושנות שינה לא קיימות, סיימנו את היום בארוחה משותפת, שהתעלת על הציפיות שלנו, בבית חב"ד המקומי.
יום שני - המוזיאון לאומנות ביזנטית, איה סופיה, שדרות חמדיה, הרוטונדה ושער גלריוס
פתחנו את יומו השני של הסיור בעיסוק בנרטיב הביזנטי של העיר, שכפי שיבגניה לימדה אותנו בלי כוונה - הודגש משמעותית בתרבות היוונית העכשווית על פני הנרטיב העות'מאני, לאחר שסלוניקי הפכה לחלק ממדינת הלאום היוונית ב-1912. סיירנו במוזיאון לאמנות ביזנטית בו התרשמנו מפסיפסים ויצירות אומנות מרהיבות שהשתמרו לאורך מאות שנים. לצידנו, סיירו במוזיאון גם קבוצות תלמידים שיצאו לסיור מטעם בתי הספר, מה שהדגיש את היותו של המקום חלק מהנרטיב השלט במערכת החינוך. למול הנרטיב ה'נוח' שהובלט, בלטה גם השכחה של הנרטיב האחר, הפחות נעים, שאייל הקפיד להזכיר לנו שקיים. מהמוזיאון המשכנו לאיה סופיה, כנסייה שנבנתה על ידי הביזנטים במאה ה-8 ומשקפת תהליכים היסטוריים רבים: היא הוקמה במהלך התקופה האיקונוקלסטית (ולכן עיטר אותה בתחילה רק צלב), עוטרה למשעי בתומה באיורים רבים, הומרה למסגד, ואז הומרה בחזרה לכנסיה עם הצטרפות סלוניקי למדינת הלאום היוונית. הכנסייה אף נשרפה בשריפה הגדולה של 1917 ושוחזרה, ונזקי השריפה ניכרים בה עד היום. מהאיה סופיה המשכנו לשדרות חמדיה, שהיוו דוגמה קלאסית למערביזציה של העיור העות׳מאני. בסוף המאה ה-19 ובפרויקטים רבים ברחבי האימפריה העותמ'אנים החלו לעצב את הערים בסגנון מערבי, לצד נטישת העיר העות'מאנית הקלאסית, דבר שהשפיע על הנורמות החברתיות של המתגוררים בעיר, שהפכו גם הן למערביות יותר.
לאחר מכן המשכנו את צעידתנו לרוטונדה, שנבנתה בסלוניקי בשנת 306 על ידי הקיסר הרומי גלריוס, אחד המבנים המרשימים ביותר בסלוניקי. המבנה המתומן, וסגנון הבנייה שיועד לספק עמידות במקרה של רעידת אדמה, יצרו חלל עצום, שטוף אור, עם אקוסטיקה שלא הצלחנו להפסיק לבחון במחיאות כפיים, כמו ילדים. מהרוטונדה המשכנו לקשת גלריוס, שער שנבנה לתיעוד הניצחון הרומי על הפרסים. על הקשר נחרטו תבליטי אבן מרשימים המתארים את הדמויות והאירועים המונצחים מהקרבות הניצחים, ומדגישים את היותו של גלריוס גיבור חיל חד פעמי. דרך המונומנטים הללו, גילינו שוב כמה בעיר הזיכרון של מה שנבחר להיזכר, לעומת מה שבוחרים לשכוח (כמו, למשל, הקרבות שבהם הרומים דווקא הפסידו). שבנו למלון, וסיימנו את היום בהרצאה מרתקת של גיורגוס אנטוניו, חוקר שואה יווני מאוניברסיטת סלוניקי, שהפגישה אותנו עם המורכבות של דעת הקהל היוונית לגבי השואה וזכר השואה, על האלמנטים של הכחשת השמדת הקהילה היהודית של סלוניקי ושל הנצחתם.
יום שלישי - סיור הליכה עם אייל, כיכר החירות, המוזיאון היהודי, בית הכנסת "יד לזיכרון", מסגד חמזה ביי, השוק הבזסטני וכנסיית סנט דימיטריוס
יומו השלישי של הסיור נפתח בסיור הליכה עם אייל שליווה את הסיור ברחבי שכונת הפרנקוס, בשוק וברחובות המסחריים. הפרנקוס היו השכבה העליונה מבחינה חברתית-כלכלית בקרב היהודים בעיר, ובכלל. ראינו את הבנק שייסדה משפחת אלטיני הפרנקית, ובהמשך היום הגענו גם לשוק מודיאנו, שוק מקורה שתוכנן על ידי אלי מודיאנו, אחד מבני משפחה פרנקית נוספת וחזקה מאוד. שם, הכרנו את דמותו של הרב צבי קורץ, שהיה הרב הראשי של הקהילה היהודית בעיר. הרב הוא דמות שנויה במחלוקת בגלל שיתוף הפעולה רחב ההיקף שלו עם השלטונות הנאציים. דנו בקושי לשפוט אותו ועל השאלה: האם ניסה קורץ להציל את עצמו או את הקהילה? במבחן המציאות, יהדות סלוניקי הושמדה במימדים עצומים בעוד שצבי קורץ שרד את השואה, אך מת זמן קצר לאחריה.
בתום הסיור של אייל המשכנו לכיכר החירות, שהייתה סמוכה ממש למלון שבו ישנו - כיכר שמצד אחד סימנה את החגיגות של שנת 1908 - חגיגות הצלחת מהפכתם הליברלית של התורכים הצעירים לאחר החזרת החוקה העות'מאנית וחידוש פעילותו של הפרלמנט - מצד שני, אירעה בה השבת השחורה של שנת 1942. ב-11 ביולי 1942 רוכזו כל הגברים היהודים בין גילאים 19-45 בכיכר, עונו, הוכו והושפלו משך שעות ארוכות. לבסוף נשלחו חלקם למחנות עבודה, ביניהם מחנה העבודה קראיה. מכיכר החירות המשכנו למוזיאון היהודי, מבנה צנוע שנמצא תחת אבטחה כבדה מתוך חשש מפשעי שנאה. במוזיאון ראינו את רבדיה הרבים של ההיסטוריה היהודית בסלוניקי: החל מתשמישי קדושה וחלקות קבר יהודיות מסורתיות, דרך חדר המוקדש למוזיקה יהודית יוונית, ועד, כמובן, קיר הוקרה מרשים לקורבנות השואה הרבים מהעיר. משם, המשכנו לבית הכנסת המרשים "יד לזיכרון" הסמוך, בו אייל סיפר לנו על תולדות משפחתו הסלוניקאית. דרך בית הכנסת שמענו לראשונה על המפגש שנוצר בסלוניקי בין יהודי ספרד ליהודים היוונים, מפגש שעורר מתח קהילתי אך גם פעפוע תרבותי משמעותי.
מבית הכנסת, ולאחר ארוחת צהריים, המשכנו לבנק העות'מאני, ממנו יכולנו להתרשם רק מבחוץ בעקבות שיפוצים. בשנת 1903, סלוניקי חוותה סדרת פיגועים של קבוצת גרילה בולגרית, אנרכיסטית ולאומנית, בשם 'הספנים מסלוניקי'. קבוצה זו פעלה נגד העות'מאנים עקב הרצון לספר את מקדוניה וטראקיה לשטחה של בולגריה, וביצעה פיגועים בספינות ורכבות באופן שפגע בתשתיות העירוניות - בין היתר, פיצוץ אותו בנק בו ביקרנו מבחוץ. הפיגועים התקיימו בסלוניקי - שהייתה בירת מחוז מקדוניה, והייתה עיר בעלת חשיבות פוליטית באזור - על מנת לעורר את דעת הקהל העולמית בנושא. מהבנק העות'מאני המשכנו אל השוק הבזסטני, שוק בדים שפועל גם היום, אך נבנה במקור בתקופה העות'מאנית למכירת בדים יקרים. התרשמנו ממבנה השוק המרשים, הכולל שש כיפות זכוכית, ונבדל מאוד מהבניינים הפשוטים יחסית באזורו.
מהשוק המשכנו למסגד חמזה ביי, שהוקם כמסגד במהלך השלטון העות'מאני בעיר. ביתו של חמזה ביי, חפזה האטון, בנתה את המסגד לזכרו, אך זיכרון המסגד נותר עם אביה, והיא כלל לא מוזכרת במסגד. עם חילופי האוכלוסיות בין תורכיה ליוון, המבנה חדל לשמש כמבנה דת והבנק הלאומי היווני קיבל את הבעלות עליו. לאחר מכן המבנה עבר לידיים פרטיות, ולמרבה הפלא פעל כאולם קולנוע במשך כמה עשורים לצד המסגד, ביקרנו בתחנת הרכבת התחתית החדשה של סלוניקי, ששוכנת בתוך הריסותיו של חמאם עתיק ואף שומרו בה באופן מפליא שאריות של רחוב ראשי מהתקופה הרומית. סיימנו את היום בכנסיית סנט דימיטריוס המרהיבה ביופיה, אולי הכנסייה החשובה ביותר בעיר כיום. שוטטנו בין ציורי הקיר והפסיפסים המרשימים, שטפנו את ידינו במים קדושים, ולבסוף, למרבה ההפתעה, יצאנו אל חצר הכנסייה כדי לראות מצבות מבית הקברות היהודי, שנוצלו לריצוף חלקים מהכנסייה לאחר הרס בית קברות זה בשנת 1942.
יום רביעי - בית הכנסת מונסטריליס, בית ילדותו של אטאטורק, בית הקברות של נופלי מלחמת העולם הראשונה, בית הקברות היהודי, האתר העתידי של מוזיאון השואה הסלוניקאי, וילה אלטיני, וילה קפנצ'י, תערוכת "קריה 1943", כנסיית יני קמי.
בפתיחת היום הרביעי ביקרנו בבית הכנסת שבנו יהודי ביטולה (היום בבולגריה), או בשמה השני "מונסטיר". בית הכנסת נקרא "מונסטריליס" או "קהל מונסטיר", והוא הוקם על ידי יהודים יוצאי ביטולה שהיגרו לסלוניקי בעקבות מלחמות הבלקן ומלחמת העולם הראשונה. המבנה תוכנן עלידי האדריכל היהודי אליהו ארנסט לוי בסגנון נאו קלאסי, ונחשב לאחד מבתי הכנסת המפוארים ביותר שנותרו בסלוניקי. בית הכנסת אף שרד אך ההרס הנרחב של בתי הכנסת במלחמת העולם השנייה משום ששימש מחסן של הצבא האדום. התרשמנו מהצבעוניות, מההדר הרב ומההיסטוריה העשירה של המבנה ששרד כנגד כל הסיכויים. מבית הכנסת המשכנו לבית שבו גדל אבי האומה הטורקית המודרנית, מוסטפא כמאל אטאטורק - הנקודה בה נשקנו ככל האפשר לתורכיה. את הכינוי "אטאטורק", אבי האומה, קיבל כמאל בשל תפקידו בהקמת האומה. הביקור בבית היה מעניין במיוחד לאור היחסים המורכבים שבין יוון לבין טורקיה, ולאור חילופי האוכלוסיות בשנת 1923, שנועדו, בין היתר, לייצר הפרדה דתית בין המוסלמים והנוצרים. זכינו לראות כיצד משמש הבית מקום עלייה לרגל מרכזי לתיירים תורכים, ובעיקר לתומכים במשנתו של אטאטורק, הכאמליסטים, הרואים מהבית פיסה מביתם שלהם, האומה התורכית. גם חנות הראקי, המשקה האלכוהולי הטורקי המפורסם ביותר, מעבר לרחוב, הותירה בנו את אותו הרושם. מביתו של אטאטורק עברנו לבית הקברות צייטנליק, בית הקברות הרשמי בסלוניקי לחללי מלחמת העולם הראשונה. התרשמנו מההבדל בין החלקות לפי מדינה, וראינו כיצד חברות שונות בעולם הנציחו את חלליהם דרך מצבות באופן שונה בסלוניקי. בנוסף, שמענו על וניזלוס, המנהיג הסלוניקאי השנוי במחלוקת, שהקים ממשלה נגדית למלך קונסטנטינוס הראשון בזמן מלחמת העולם הראשונה. במעבר חד, הגענו לאחר מכן לבית הקברות היהודי החדש, שמעניינת במיוחד הייתה השוואתו לבית הקברות המפואר ממנו הגענו. בית הקברות היהודי נראה כקטן, מוזנח ונטוש, מלבד האנדרטאות המושקעות שעיטרו חלקים בודדים ממנו. ברור היה כי הדבר אינו תולדה של התפתחות טבעית או צירוף מקרים: בית הקברות המקורי היה במקום בו היום נמצאת האוניברסיטה והוא נהרס בידי עיריית סלוניקי בפקודת הנאצים. המצבות בו שומשו לריצוף, בין היתר אפילו בריכות שחייה וחדרי אמבט. בית הקברות החדש כשלעצמנו מספר סיפורים רבים, ואחד המעניינים שבהם הוא שפת המצבות: בחלק מהשנים שפת ההנצחה על המצבות הייתה יידיש, וחלק ביוונית, כך שבני זוג שנפטרו בהפרשי שנים קבורים זה לצד זה בשפות שונות. בנוסף, בלטו קבריהם של ניצולי השואה שחזרו לסלוניקי לאחר המלחמה ונקברו בה. באופן מטלטל, התחנה הבאה בסיור הייתה תחנת הרכבת שממנה יצאו השילוחים למחנות העבודה וההשמדה.
בהמשך לכך, התחנה הבאה בסיור הייתה תחנת הרכבת שממנה יצאו השילוחים למחנות העבודה וההשמדה. במהלך השואה, יהדות סלוניקי נרצחה בהיקפים מזעזעים: כ-94 אחוזים ממנה הושמדו לחלוטין, ההיקף הגדול ביותר בקרב קהילות יהודיות באירופה. בתחנת הרכבת אמור להיות מוקם מוזיאון לשואת יהדות סלוניקי, אולם לאורך השנים יוזמות בנייה שונות הופיעו ונעלמו בזו אחר זו, וכיום טרם עומד במקום המוזיאון המובטח. התרשמנו מקרונות הרכבת המוזנחים המוצבים במקום, וקיווינו יחד להנצחה הוגנת של שואת יהדות סלוניקי גם במרחב העיר עצמה. אמנם ישנה אנדרטה בכיכר החירות, אך העובדה שהמוזיאון עצמו אמור לקום במיקום תחנת הרכבת, המרוחק ממרכז העיר, בעייתית בכל הנוגע לזיכרון שואת יהדות סלוניקי בקרב תושבי העיר עצמם בזמן הזה. עוד ביקרנו בתערוכה שסיפרה על מחנה העבודה kraya, ובמיוחד התרשמנו בתערוכה מספר צילומיו של חייל נאצי ששירת באזור. הצילומים שהראו באותה נשימה רגעי שלווה ונחת של שמש וטיולים ואת מציאות החיים במחנה העבודה שבו אולצו היהודים לעבוד בעבודות פרך. על מנת להכיר גם את ימי הזוהר של הקהילה היהודית הסלוניקאית יותר לעומק, המשכנו לוילה אלאטיני: האחוזה המרשימה ששימשה את משפחת אלאטיני, משפחה יהודית איטלקית שהייתה מהמשפחות החזקות והמבוססות בעיר. משפחת אלאטיני שלטה בשיא כוחה בשלל מוסדות החל מחינוך, מזון ומסחר, והיוותה מוקד כוח ותמיכה כלכלית חשוב בשלטונות העות'מאנים. לאחר מכן ביקרנו בוילה קפנאג'י, שהיא מבנה אקלקטי שנבנה על ידי משפחת קפאנג'י, ממשפחות הסוחרים היהודיים המפורסמות ביותר בעיר. משפחת קפאנג'י הייתה שבתאית, ובסמוך לוילה שוחחנו על שבתאי צבי, מורשתו, ועל תולדות המשפחה.
התחנה האחרונה ביום הייתה כנסיית יני קמי - בה הכרנו את דמותו של ראש העיר יאניס בוטאריס, שהביא רוח חדשה לעיר. בוטאריס התנגד לאנטישמיות וללאומנות, נטבע כליברל בעקבות היותו אלכוהוליסט נקי ומרובה קעקועים. ראש העיר האגדי תמך בזכויות להט"בים ובלגליזציה של קנאביס,לקח תפקיד משמעותי בשימור העיר, שאף לבנות מוזיאון שואה, מסגד מוסלמי ואנדרטאות ליהודי סלוניקי ולמהפכת הטורקים הצעירים. את הערב חתמנו בטברנה יוונית קלאסית ברובע השוק של סלוניקי, עם מוזיקה חיה והרבה מסטיחה ואוזו, מה שנקרא: יאסו!
יום חמישי: המאוזוליאום של גאזי אוורנוס ביי, מפלי אדסה, הקבר של פיליפוס השני - אביו של אלכסנדר מוקדון.
את היום האחרון של הסיור פתחנו במאוזליאום של גאזי אוורנוס ביי, מצביא מרכזי בכיבושים העות'מאניים באזור הבלקן מסוף המאה ה-14. הוא וצאצאיו צברו ממון רב והמשיכו לכהן בתפקידי מפתח בשלטון העות'מאני באזור, לרבות בסלוניקי, עד לסיום הטורקוקרטיה במאה ה-20. שמו הלא-טורקי של אוורנוס עורר עניין בקרב היסטוריונים רבים לגבי מוצאו ויש המשערים שהיה יווני שהתאסלם. לאחר מותו בשנת 1417 הוא נקבר בעיר יניצה (אז ינג'ה אי-וארדר) שהקים, במאוזוליאום סלג'וקי, ריבועי בעל כיפה, שנקרא על שמו. לאורך מעל ל-500 שנות קיומו המבנה הורחב ועבר שיפוץ ששיווה לו מאפיינים ניאו-קלאסיים (גג שטוח, חלונות כפולים ועיטורים), כאשר משנת 2008 הוא מוכרז אתר לשימור מטעם אונסק"ו וכיום מתקיימות בו תערוכות הנוגעות להיסטוריה של העיר. אחרי נסיעה קצרה באוטובוס מיניצה, המשכנו למפלי אדסה המרשימים והעוצמתיים, התרעננו מנתזי המים שלא יכולנו לחמוק מהם, ואפילו זכינו לראות קשת בענן!
התחנה האחרונה בסיור כולו (!), מי היה מאמין, הייתה גם אחת המרשימות ביותר בו. מתחם הקבר של פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר מוקדון. מחוץ למתחם הקבר שוחחנו על אלכסנדר מוקדון כדמות מופת שעליה מבוססת בין היתר הלאומיות היוונית, ועל השאלה שעד היום מטרידה מאוד את היוונים והמקדונים - מה הייתה לאומיותו? למדנו על השימוש במתחם הקבר במאבק על דמותו של אלכסנדר מוקדון שנערך מול צפון מקדוניה לאחר פירוק יוגוסלביה בשנות ה-90. כשנכנסנו למתחם הקבר, נגלה בפנינו ההוד וההדר של מלאכת השימור הבלתי נתפסת של הממצאים שאותרו בו. החל ממבני הקבורה ששומרו כמעט בשלמותם, דרך תלבושות, שיריון, כתרים, כמות אינסופית של חפצי אמנות ועוד. שמענו את הסיפור המרשים של גילוי המתחם, אותו התחיל ארכיאולוג צרפתי והמשיך ארכיאולוג יווני בשם מאנוליס אנדרוניקוס, דבר שהשפיע על היוקרה התרבותית שיוון מייחסת למקום.
חווינו סיור מלמד ומעשיר, מגבש וחברתי, לעתים מצחיק עד דמעות ולעתים רציני ותכליתי. אנחנו רוצים להודות לפרופ' אייל ג'יניאו, שליווה אותנו כראש התוכנית החל משלב המיונים ועד לקיץ האחרון, וכמובן הוביל את הסיור הנוכחי במקצועיות, רגישות, הומור והתרגשות. הסיור לא היה אותו הדבר בלעדיך, ואנחנו מעריכים את התוספות וההעשרות שלך, ההסברים המעמיקים והסבלנות לענות על כל השאלות שלנו ולהסביר לנו כל פרט קטן. אהבתך לעות'מאנים (וליוונים, אבל פחות) הדביקה גם אותנו! נרצה להודות גם לרוני, שניצחה על הסיור ביד רמה ונעימה גם יחד. היכולת שלך לתכלל אירוע לימודי-חברתי מתמשך של חמישה ימים בקבוצה שמצד אחד מורכבת מילדים גדולים ומצד שני עדיין מילדים, שתמיד צריכים ללכת לשירותים בזמנים לא מסונכרנים זה עם זה או עם לו"ז הסיור, היא מרשימה לכל הדעות. תודה שידעת לאסוף אותנו פיזית ומנטלית, לעזור לנו לעמוד בזמנים, לשתות איתנו קפה אבל גם לזרז אותנו לסיים אותו. מעריכים אותך מאוד! תודה גם לעמית, שזכינו להכיר מצד אחר בעקבות הסיור. תודה על האווירה הטובה והנעימה ועל הערותיך החכמות! תודה לנורה ראשת התוכנית הנוכחית, שלמדנו להכיר בזכות הסיור לעומק. תודה על שיחות מרתקות ועל התוספות הייחודיות שלך, שהעשירו את החוויה שלנו מאוד. תודה אחרונה ליבגניה, המדריכה הצבעונית שלנו, שבידע הרב שלה ובכישרון שלה לספר סיפורים הצליחה לשקף לנו את המיתוסים של ההיסטוריה הביזנטית דרך הנרטיב היווני המודרני. תודה אחרונה היא לחברי וחברות התוכנית: הפכתם את הסיור ואת שלוש שנות הלימוד שקדמו לו לבלתי נשכחים. תודה על החברות, הצחוק והביחד שייחודי רק לנו.