סינתזה - אמירות תשע"ח

דבר העורכת, עטרה בן-חנן:

"תאיטיטוס", אחד מהדיאלוגים המעניינים והחשובים שחיבר אפלטון, מגולל את שיחתם של סוקרטס, הפילוסוף הזקן,  ותאיטיטוס, נער צעיר כבן שש-עשרה. בעוד שרוב הדיאלוג עוסק בחקר מהות הידיעה וההכרה, הרי שחלק מסויים מתוכו – עליו אבקש להתעכב כעת – מוקדש לעיסוק של סוקרטס בהגדרת מהות תפקידו כפילוסוף וכמחנך. באופן מפתיע, ההסבר שהוא מספק כרוך בהמשלה של עצמו דווקא למיילדת: כך, טוען סוקרטס, הוא משמש מעין מיילדת רוחנית, שכן תפקידו לסייע לאנשים 'ללדת' את רעיונותיהם; ובהתאם, כמו מיילדת של ממש, גם הוא איננו מסוגל ללדת בעצמו, כלומר להפיק דברי חכמה, אלא רק לזהות את אלו המצויים ב'חבלי לידה' מחשבתיים, ולסייע להם לתת דרור למחשבותיהם.

את הטקסט המורכב הזה (שזהו רק קטע קטן מתוכו) נדרשנו לקרוא ולנתח כבר בשבועות הראשונים של הסמסטר הראשון של שנה א', במסגרת אחד הקורסים בתכנית "אמירים" [בהנחייתה המאלפת של ענת שלם]. חלפו מאז כמעט שנתיים וחצי; ובכל זאת, לאחרונה, לקראת סיום השנה השלישית שלי בתכנית, מחשבתי נדדה שוב ושוב אל הדיאלוג הזה, ובפרט אל הדימוי המרתק והמפתיע כל-כך בו נוקט סוקרטס. אט-אט החלה מתגבשת בתוכי ההבנה כי למעשה "אמירים" היוותה עבורי – ונדמה לי שגם עבור רבים ורבות מתלמידי התכנית – מעין מיילדת רוחנית. בעיניי, חוויית הלימוד בתכנית איננה מסתכמת בהעשרה בתחומי מדעי-הרוח במובנה הפשטני, אלא יש לה איכות חינוכית ממש, המשפיעה הלכה למעשה על נפשם של הלומדים בה. הלימוד המעמיק והרב-תחומי שמחייבת "אמירים" מפגיש את אלו שלוקחים ולוקחות בה חלק לא רק עם עולמות חדשים ומגוונים, אלא בראש ובראשונה מצריך אותם להתעמת עם נפשם שלהם ועם דפוסי החשיבה שהתרגלו להם, אולי ללא הצדקה. במילים אחרות, "אמירים" היא תכנית שמחייבת הסתכלות מחודשת, ביקורתית ויצירתית על המציאות, ולשם כך נדרשת חציבה עמוקה פנימה.

שיאו של המהלך הלימודי הזה התגלם בנסיעה אקדמית ללונדון שהתקיימה לפני מספר שבועות, ושהיוותה חלק מן הסדנא המסכמת של המחזור: "שייקספיר – בין טקסט לביצועו". בהנחייתו של פרופ' צחי זמיר ובליוויה של אלינה מלצר, נדרשנו להתמסר לתהליך אשר דרש מאיתנו, שלב אחר שלב, להתעמק עוד ועוד בדרמה השייקספירית על כלל רבדיה. פירושו של תהליך כזה איננו רק למידה שכלתנית וקרה על שייקספיר, אלא משמעו חוויה ממשית, דרמטית אפילו, של הנפש ושל הגוף והחושים את התיאטרון האליזבתני. זו, בעיניי, תמציתם של לימודי מדעי-הרוח בדרגתם המצוינת ביותר, וזוהי רוחה של תכנית "אמירים". 

את הרוח הזאת ביקשנו, צוות כתב-העת "אמירות", להנכיח בגיליון הפרוש לפניכם ולפניכן. הנושא הנבחר השנה הוא סינתזה: התרכבותם של דברים קיימים לכדי יצירה חדשה; וגם: מרחב ביניים שמאפשר חשיבה והתבוננות. "אמירים", כשלעצמה, היא תכנית 'סינתזית' כזאת: בוודאי משום שהיא מצליבה בין תחומים שונים ממדעי-הרוח, וחושפת את הזיקות הנסתרות והבלתי-מובנות ביניהם, דבר שמייצר חוויה לימודית הגדולה מסך חלקיה; אך עוד יותר מכך, מפני שמתחולל בה מפגש אנושי יוצא-דופן, שמוליד קהילה חברתית ולימודית השלובות זו בזו. משפטים, כלכלה, ספרות, פיסיקה, מוסיקולוגיה, מדעי המחשב, היסטוריה – אלו הם רק חלק מן התחומים הנלמדים על-ידי תלמידי התכנית לצד "אמירים"; המגוון הזה, המובא לתוך כלל רבדיה של התכנית, מספק הפריה רעיונית מרתקת, וזאת במקביל לחיבור האינטימי, הרגשי, שמתקיים בקבוצת לימוד מצומצמת, והוא כשלעצמו יש לו השפעה מכרעת על פתיחות המחשבה ואיכות תוצריה. ביקשנו לשקף את הפנים ה'סינתזיות' גם בגיליון הזה: מגוון רחב של חיבורים מנתחים נושא כלשהו מתוך תחומי מדעי-הרוח; אחרים יוצרים קישור בין תחומים שנלמדו במסגרת "אמירים" ובין חוג הלימודים השני של הכותבים; וקיימות, כמובן, גם יצירות ספרות, פרוזה ושירה, פרי-עטם של תלמידי התכנית, הממחישות את המפגש האישי, הבלתי-אמצעי המתרחש ב"אמירים".