דבר העורכים, יעקב גרבוזנקו, אדם חייקין-ליפשיץ ורוני קפקא:

במובנים רבים, קסמה של האמנות הוא השקר שבה; הידיעה שמדובר בבדיון, בחיקוי, שעם זאת מצליח להיות מציאותי כמו קונסטרוקטים ממשיים־לכאורה. המודעות לשני רבדיה של האמנות, הבדוי־במובהק וגרעין הממש הצפון בתוכו, יוצרת את המבט האמנותי ואת היכולת הכה אנושית להכיל סתירות וכפילויות בלי הנד עפעף. במאמרו “דה־הומניזציה של האמנות” מבקש הפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט (José Gasset y Ortega) לתווך סוגיה זו באמצעות משל החלון הפונה לגן: המביט יראה מיד את פרחי הגן ואת שיחיו, ויתעלם כליל מן הזגוגית שניצבת בתווך; מנגד, הרי שיש ביכולתנו למקד מבטנו בזגוגית (במיוחד אם לא נשטפה זה תקופה) אגב טשטוש הגן לכדי כתמי צבע שטוחים. אופני ההסתכלות השונים, הבאים בסתירה זה לזה, ּ מקיימים את הכפילות המגולמת במושא היצירה(הגן) ובמבעה האומנותי (הזגוגית).

המבט האנושי על הטבע דרך הזגוגית מוסיף רובד נוסף לנקודת המבט הכפולה הזו. בהביטנו בטבע מבעד לחלון, אנו מציבים מחסום המפריד בין המרחב החיצוני, הפראי והחופשי לבין המרחב הפנימי, המבוית והאינטימי. כך, החלון הופך עבורנו למוקדה של כפילות נוספת: שקוף אך מוצק, חושף אך חוסם, צוהר וחיץ בעת ובעונה אחת. כפילות זו מורגשת אולי יותר מאי פעם בעת הזאת, עת הקורונה המסוגרת. בחודשים אלה, בהם החלון הוא הממשק היחיד עם הטבע עבור רבים מאיתנו, כל מבט מבעד לו מדגיש את אופיו ההפכפך. הצוהר היחיד שמספק גישה בלתי־אמצעית אל הטבע – משב הרוח המלטף את הפנים, היד הנמלטת אל־מעבר לסורגי הסגר, ציוץ הציפורים ברחובות הריקים מאדם – מדגיש בה בעת את הפער, את החסך במרחב, את הכיסופים אל החוץ הבלתי־מושג ואת האיסור להביא אותם על סיפוקם.

במגוון היצירות הממלאות את דפי הגיליון, אנחנו מבקשים להציע חלון מסוג אחר. אנו קוראים לכם ליהנות מנקודות המבט של היוצרים המוכשרים – תלמידי התוכנית ואנשי הסגל שלה – ולמצוא בהן נקודות ממשק חדשות עם הטבע: אתם מוזמנים להביט בחלון ודרכו, להושיט את היד ולחוש את הרוח, ובד בבד להתעמק בכתמים על הזכוכית. בדומה לתהליך שמתרחש בכיתה, חשנו שגם בגיליון הזה מתאגדות יחד זגוגיות רבות הצובעות את הטבע במבטו האישי של כל אחד מאיתנו וביחד יוצרות את הגוון הייחודי של קהילת “אמירים”.

אדם, יעקב ורוני