כל יצירה היא תוצר של הזמן והמרחב שלה. כתוצאה מכך, בכל טקסט השואף לאוניברסליות ישנה אחיזת עיניים. זאת מפני שאין ליצירה חיות ללא הנורמות המאפשרות את קיומה. בכל זאת, כאשר יצירה חומקת מבעד להקשרה המקורי ונוגעת בקורא רחוק, שעוצב באופק נורמטיבי אחר, אחיזת העיניים מתגלה ככישוף. האוניברסליות של הדף המשוכפל מתממשת בנפשו של הקורא היחידי, מעוררת ומפעילה אותה. הנושא של גיליון "אמירות" השנה, "מרחב מוגן", פועל בכיוון ההפוך לאחיזת העיניים האוניברסליסטית. בחרנו בנושא הזה כדי לעגן את גיליון תשפ"ד של "אמירות" בזמן ובמרחב הדרמטיים שבהם הוא יוצא לאור. בישראל תשפ"ד, כולנו חייבים וחייבות לדעת מהו המרחב המוגן שלנו, איפה הוא נמצא ואיך להגיע אליו במהירות המירבית. אך "מרחב מוגן" הוא ביטוי רב־ משמעות, ובגיליון שלפנייך שאפנו ליצור מרחב מוגן על מנת לאפשר לסטודנטים ולסטודנטיות של תכנית "אמירים רוח" לחקור כאוות נפשם את ריבוי משמעויות זה ואת הקשרים שהוא יוצר עם רעיונות אחרים.

כמערכת כתב העת, הזדמן לנו להביט ממעוף הציפור על הטקסטים השונים שנאספו עבור גיליון זה, ולראות את התמות שעוברות בהם כחוט השני. נושא אחד שחוזר בכמה מהם הוא הדיכוטומיה בין הפרטי והציבורי, הפנימי והחיצוני. ישנו זרם דו-כיווני בין המרחב הפרטי-פנימי למרחב הציבורי-חיצוני. הפנימיות זורמת החוצה, ונתקלת בציבוריות, והציבוריות זורמת פנימה ומעצבת את הפנימיות. ברגע הזה ובגיליון הזה, אבל אולי גם באופן כללי, הזרמים אינם סימטריים כלל. הציבוריות גועשת פנימה בעוצמה ובקצב שעולים בהרבה על הזרימה של הפנימיות החוצה, והציבוריות מתסכלת ומאתגרת את הפנימיות הרבה יותר משקורה בכיוון ההפוך. בגיליון זה, פלישת הציבוריות פנימה מובעת בצורות פואטיות נפלאות: הממ"ד הופך לגוף, הליברליות הציבורית הופכת לביתור פנימי, והמולדת מושכת בכבליה גם בסין הרחוקה.

סוגיית הגבולות הדהדה גם כן במספר טקסטים. לעיתים הם מועילים ומפרים, לעיתים מאכזבים ומתישים, ולעיתים מגרים בעודם מתסכלים. גבולות מבטאים, בין השאר, שאיפה למוגנות. בירושלים ובגדה המערבית ישנם גבולות שונים ומשונים, סותרים וחותרים תחת עצמם במכוון או שלא במכוון. לעומת בליל הגבולות הפרוצים שסובבים את הפקולטה שלנו, השנה, דווקא אחד הגבולות הברורים, מוסכמים ומשוריינים ביותר במרחב הפוליטי שלנו נפרץ לחלוטין.

השאיפה למוגנות שאותה סימן הגבול עם עזה התבררה ככישלון מוחלט. כשגבול זה נפרץ, נסוגנו לתוך גבולות אינטימיים יותר, גבולות ארעיים המשורטטים במנעולים, פלדה ובטון מחוזק. לעיתים קרובות גם אלה התבררו כמשענת קנה רצוץ. ההתכנסות לתוך גבולות אלו בישרה על אובדן המוגנות במרחב הסובב אותם, הציפה את היעדרם של אלו שנשארו מחוץ להם ולעיתים הקדימה את אובדן המוגנות בתוכם. אובדן וכאב מהדהדים במספר טקסטים באופנים שונים: אובדן המוגנות במרחב הציבורי, אובדן שעוררה מחדש ההתכנסות למרחב המוגן והאובדן המתרחש כאשר המרחב שתפסנו כמוגן מתברר כעוין.

למרות המשמעות הזמנית-מקומית המובהקת של נושא הגיליון, המרחביות והמוגנות עצמן הן סוגיות אוניברסליות. כדי להביע דבר מה, עלינו להימצא בתוך גוף פיזי. גוף פיזי הוא בהכרח גוף שנמצא במרחב. הפיזיות של הגוף הופכת אותו לפגיע, חשוף לגופים ולאובייקטים אחרים המתקיימים במרחב הפיזי. המוגנות היא אחד האופנים שבהם אנו מתמודדים עם פגיעות זו, מעין משא ומתן מתמשך שאנו מקיימים עמה. משא ומתן זה הכרחי לקיומנו, כל עוד אנו מעוניינים להמשיך ולהתקיים. אם כך, מרחביות ומוגנות הן סוגיות הכרחיות לבני ובנות אדם המעוניינים לחיות. לכן הנושא "מרחב מוגן", למרות המקומיות המובהקת שלו, הוא אוניברסלי בהכרח.

בהזדמנות זו נודה לראש התכנית היוצא, פרופ' אייל ג'יניאו, לד"ר עמית קסטנבאום, יועץ התכנית, ולמזכירות התכנית, על הסיוע בהפקת גיליון זה ועל הליווי המסור לאורך השנה. בנוסף, נודה גם למרצי ולמרצות התכנית, שהיו לנו למורי־דרך ולהשראה. ומעל לכל, נבקש לשאת מעל דפי גיליון זה תפילה לשובם של כל החטופים הביתה, בריאים ושלמים.

כעת, אנחנו מזמינות אותך, שגיליון זה בידייך, לעיין במבעים השונים השוכנים בנקודה המקשרת שבין האוניברסלי בהכרח למקומי במובהק.

מערכת אמירות: איתי הלוי, עומר שרון, תומי שטוקמן, רותם באט, יסמין דרור, איתן דקל, ומור ורדי