דבר העורך, אסף רוט:

כשהעורך של ספר הביכורים שלי, שעתיד לראות אור בקרוב, התעניין ושאל אותי בשנה שעברה מה אני רוצה ללמוד, יכולתי לשמוע את העוויית פניו דרך הטלפון. אתה יודע, זה לא הכרחי למי שרוצה לעסוק בכתיבה, הוא אמר לי, ללמוד ספרות באקדמיה. ואני ידעתי, ודבריו באמת חיזקו איזה חשש שהיה בי עוד קודם, שאולי ימאס לי ממילים. אנשי הסגל של אמירים מתגאים בכך שאצלנו כותבים המון וקוראים המון, ומן הסתם שגם בספרות. ומהו התואר שלי, באמת, מלבד לקחת טקסטים, ולהפוך אותם, ולבחון אותם מלפני ומלפנים. האם הדישה המתישה, לפעמים, במילים – בקריאה, בכתיבה ובשכתוב – עלולה להשניא אותם עלי?

באחת ההרצאות שנתן פרופ' אריאל הירשפלד השנה, הוא ציין שמילים כמו לב, כוכבים, דמעות – סופרים ומשוררים צריכים להיזהר מהם כמו מאש. אלה הן "גרוטאות ספרותיות" שלא ניתן להשתמש בהן כראוי אלא בווירטואוזיות מרשימה, שתרחיק אותן מהקלישאתיות שדבקה בהן. ההזהרה הזו העירה בי את החשש הילדותי מסופיות המילים, מהפוטנציאל שלהן להישחק עד דק. אם לא תפסיק לפטפט, דוד שלי היה נוהג לסנוט בי כשהייתי קטן, עוד יגמר לך אוצר המילים. ומה אם אנחנו באמת עומדים על ציר היסטורי ליניארי, שכבר מתעד אלפי שנות יצירה ספרותית, ועלול להגיע לגבול כלשהו, בו תגמרנה האפשרויות לכתוב דבר מה חדש ומרגש?

כמה מבהיל להעלות על הדעת שאנחנו עשויים להיות נידונים להישאר עם ה"מהמם" וה"מדהים" הריקים שאנחנו מפטירים בלי חשבון על גבי דפי הפייסבוק; או ה"גינוי החמור" וה"הזדעזעות מעמקי הנשמה" שאנחנו נדרשים אליהם מעל לכל במה. האם ניתן לשמור על חדוות הקריאה כשאלפי מילים חולפות מתחת לעיניים בכל שבוע, משיעור לשיעור? האם אפשר ליהנות מכתיבה, ולראות בה כלי ביטוי אמנותי, גם אחרי שאתה נדרש להפיק חיבורים על חיבורים, מודד מילים כמו במשקל, בכל סוף-שבוע?

במהלך העבודה על הגיליון, כמו גם במהלך הלימודים השנה, נוכחתי שהיו אלה חששות שווא. כל עוד אדם יכול לחשוב, ולהרגיש – הוא מסוגל לשקף את המתחולל בעולמו הפנימי באמצעות מילים. וכל עוד לא חשבו את כל המחשבות, ולא הרגישו את כל הרגשות – לפחות לא באותו הגוון בדיוק, והרי זו קשת שאין לה סוף – המילים תמיד תוכלנה לחדש לנו ולגעת בנו.

השם שנבחר לגיליון הזה הוא "קרוסלה", והוא עוסק במחזוריות. קבענו שלושה שערים בגיליון: הראשון הוא מתוך הקשר ופרספקטיבה רחבים על העולם; השני פונה אל האישי, וכולל קטעים שעוסקים בהרהורים ובמחשבות פרטיים; והשער השלישי סובב סביב תכנית אמירים עצמה, וכולל דברי פתיחה רכים של מי שאך התקבלו לתכנית, ודברי סיכום של מי שנפרד ממנה בימים אלה.

ארצה לנצל את הבמה לכמה תודות אישיות: לחיה פישר, שסייעה בעריכת הקטעים באנגלית; למארן ולסיני על הליווי הצמוד; לעשור על ריכוז דברי הפרידה של המחזור המסיים; לאלון ברנד שניקד את השירים; לשאר החברים מהמחזור שלי, שנה א', שהביעו נכונות להירתם ולסייע בכל הזדמנות, ובייחוד למאיה קריינר, שערכה את הטקסטים שאני כתבתי.

קטעים שמכונסים בגיליון זה חוזרים אל תכנים שכבר עסקו בהם בעבר, אבל הם עוסקים בהם בסגנונות שונים, ובזוויות חדשות וייחודיות שלא היו ולא יהיו לפניהם, מפני שהם כמו טביעת אצבע. זו לא חזרתיות "קרוסלית" – שהיא רפטטיבית ועקרה; אלא אולי דומה יותר לספירלה, כפי שהוצע באחד הקטעים המופיעים בגיליון – של קו המתקרב אל זה שקדם לו, ומתרחק ממנו – אבל אף פעם לא מצטלב, אף פעם לא חוזר אל אותה הנקודה בדיוק.

אסף רוט