קצת היסטוריה

נספר על תולדות התוכנית דרך זכרונות ראשיה

 

רות כ"ץ (1989-1995)

גדליהו סטרומזה (1995-1997)

דוד הד (1997-2000)

אסתר כהן (2000-2003)

דוד סתרן (2003-2007)

משה סלוחובסקי (2007-2012)

יהונתן גארב (2012-2014)

מארן ניהוף (2014-2017)

  

מזכרונותיה של רות כ"ץ

כשנתבקשתי להרכיב תכנית עבור תלמידים מצטיינים, סברתי שיש טעם ליצור תכנית שעיקרה "טיפוח מצוינות" ולנסותה תחילה בעזרת תלמידים שכבר הוכיחו את עצמם - בצורה זו או אחרת - לפני כניסתם לאוניברסיטה. 

בהינתן שאוניברסיטאות לעולם מעדיפות תלמידים מצטיינים, ומתוך הנחה שניתן לשפר את חשיבתם של כלל התלמידים (כולל של המצטיינים), חשבתי שכדאי לתת את הדעת לנושאים מרכזיים שיש בכוחם לשפר "חשיבה ביקורתית ואחראית," וזאת כתחליף ל"אשכולות ההעשרה" למיניהם. ששת הקורסים שנכללו בתוכנית בשנותיה הראשונות - שניים מידי שנה, לצד עיגונם של התלמידים בחוגים השונים – נבחרו, לפיכך, בקפידה. עיקרה של התוכנית היה להנהיר לתלמידים שעולם הידע מתפתח ונע במעין "כלים שלובים," ושהחשיבה "ההומניסטית" נוטלת חלק מרכזי בהעצמתו.

 

מזכרונותיו של גי סטרומזה

When I was asked to replace Prof. Ruth Katz, who had established the Amirim Program, I knew I was going to step into very big shoes. One of my major efforts was making the “Readings in Great Books,” which initially took up only a rather minor part, into a central component in the program. This course enabled us not only to provide a general education in the diverse fields of the humanities, but also to have the students practice oral and written expression. Most importantly, the students thus built confidence that they could read (usually in translation), and to some degree understand, classical texts from various cultures.

 

מזכרונותיה של אסתר כהן

הניהול של תכנית אמירים מעורר אצלי זיכרונות הן של קשיים כספיים והן של ההתלהבות והמסירות של המתרגלים והסטודנטים. זו היתה חוויה מלהיבה ומרתקת, אך גם קשה וכרוכה בעימותים. בעיקר זכורים לי הערבים המרתקים של ההרצאות והחוברות שמערכת אמירים הוציאה – יצירתיות במיטבה.

אי אפשר להגזים בחשיבותם ובתרומתם של המתרגלים. הם היו חוט הקשר בין הסטודנטים לביני, בין ראש תכנית אחד למשניהו, ובכלל בסיס התכנית. בלעדיהם התכנית לא יכולה היתה להתקיים.

 

מזכרונותיו של משה סלוחובסקי

נכנסתי לתכנית בנויה ומנוהלת היטב. קודמיי בתפקיד עיצבו את התכנים העיקריים: את הפריסה הרחבה של גופי ידע ומורשות תרבותיות, את חשיבות התרגול האינטנסיבי, ואת היחסים הבין אישיים החברותיים שמאפיינים את התכנית עד היום כקהילה לומדת, שבה מחיצות בין סגל אקדמי בכיר, סגל אקדמי זוטר, סגל מנהלי וסטודנטים נמוכות הרבה יותר מאשר בתכניות אוניברסיטאיות אחרות. באתי מבחינה זו אל המוכן.

במהלך שנותיי כראש התכנית החל שינוי רב משמעות במינון האקדמי של תלמידי התכנית, כשמספר התלמידים שהחוג השני בשלהם היה במדעי הרוח החל לרדת בצורה בולטת, והתכנית הפכה ליותר ויותר כלל-אוניברסיטאית. בנושא גופי הידע הנלמדים בתכנית, הרחבתי משום כך את מספר הקורסים שעסקו בתחומים של מדעי החברה. למרות שאמירים הינה תכנית למצטיינים במדעי הרוח, המחיצה הדיציפלינרית בין מדעי הרוח והחברה נראתה לי מלאכותית (ואכן, במקומות רבים בעולם היא אינה קיימת כלל), ושמחתי משום כך על האפשרות להגדיל את מספר הקורסים המתודולוגיים מהפקולטה האחרת ולצרף מרצים מעולים לסגל ההוראה גם אם הדבר בא על חשבון חלק מקורסי המורשות הספרותיות השונות שנלמדו בתכנית.

 

מזכרונותיו של יהונתן גארב

תקופתי כראש תכנית הייתה משמעותית ביותר עבורי שכן היא הביאה אותי במגע קרוב עם קהילה תוססת ויצירתית של סטודנטים, מתרגלים, מרצים ונשות סגל מנהלי. ראיתי את החזון של ראש התכנית בתור קול מוביל במעין הרמוניה של קולות של חברי הקהילה. לכן מטרתי העיקרית, במסגרת עיצוב "אליטה משרתת" של בוגרים מצטיינים שיביאו את העומק והרוחב של מדעי האדם לעמדות מפתח בחברה הישראלית, הייתה העצמה: העצמה של המרצים להעביר את הקורסים שתמיד חלמו להעביר, של הסטודנטים ליצור במידה מירבית של חופש את הקשרים בין "אלף הפרחים" (בלשון הפתגם הסיני), של ההיצע של התוכנית ושל המתרגלים ליטול אחריות ויוזמה. בדיאלוג עם הפקולטה והאוניברסיטה, ראיתי את תפקידי העיקרי בשמירה על העצמאות והריבונות הייחודית של התוכנית. ברמת התכנים, שאפתי לחזק את הדיאלוג בין מדעי הרוח למדעי החברה (במיוחד פסיכולוגיה) וכן לחזק את הוראת הדת, כיאה למוסד המצוי במרחב מקודש לארבע דתות עולמיות.